ד"ר מיה ויזל | האקרית חינוכית, חוקרת, לומדת, מורה, מרצה ומנחה

ראיינה - דפנה כהנא דולב |  ערכה - מיקה דפני

מיה ויזל.jpg

בעבודת הדוקטורט שלך בחנת מקרים של הצלחות בהם מורים בבתי ספר ציבוריים בארה"ב פעלו באופן יזמי ועצמאי, פיתחו פדגוגיה חדשנית והובילו שינוי. קראת למורים האלו "האקרים חינוכיים" וגם את עצמך את מתארת כ"האקרית חינוכית". למה האקרים?

"במקור מדובר במונח שמחובר לעולם המחשבים ונחשב שלילי, אפילו קרימינלי. בעשור האחרון, 'האקר' מתחבר לעולם של פיצוח. פיצוח יצירתי של אתגר או סיטואציה. הוזמנתי בארה"ב להאקתון בתיכון של הבת שלי וזו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי במושג ההאקריות מחוץ לעולם המחשבים. שם חוויתי את המושג במפגש שהיו בו אנרגיות של עשייה, קהילתיות ויצירה בפרשנות מאוד שונה מהדימוי המסורתי של ההאקר הבודד עם הקפוצ'ון השחור שרוצה לפרוץ לבנקים. במחקר הדוקטורט שלי חיברתי את המונח למורים שעשו איזשהו ״פיצוח״ בהוראה שלהם. הבעיות בעולם החינוך הן בעיות סבוכות (Wicked) וצריך עבורן פתרונות לא שגרתיים, כאלו הדורשים האקריות. המונחים שהיו קודם כמו ׳מורים כסוכני שינוי׳ או מורים חדשניים לא מספקים לטעמי, והבנתי שהמונח הזה יכול לתרום להמשגה של עשייה יזמית בסביבה חינוכית. הכי כיף לראות איך מונח שהמצאתי חלחל והפך לחלק משיח של אנשי ונשות חינוך כמו מורות בארץ ובעולם שמתארות את עצמן כהאקריות חינוכיות".

מתוך המחקר שלך, מהם המאפיינים של מורים ומורות המגלים יזמות פדגוגית ומשנים את אופן ההוראה שלהם?

"אלו הן מורות שקודם כל יש להן תשובה מאוד ברור לשאלה ״למה אני עוסקת בחינוך״. זהות חינוכית מגובשת שמאפשרת לקום בבוקר ולעשות מעשה. והזהות הזו כל הזמן משתנה ומתעדכנת בתהליך שכולל הרבה רפלקציה. בנוסף, הן מוכנות לקחת סיכונים וגם להיכשל מתוך ההבנה שזה חלק מהתנהגות יזמית שמקדמת שינוי. לגבי המונח המורכב ׳חדשנות׳, המורות האלו לא תמיד עשו משהו חדשני שלא נראה קודם או טכנולוגי, אלא משהו שחדשני עבורן, לצרכים שלהן ושל הלומדים שלהן וזה יכול להיות שילוב של מיינדפולנס או בנייה בפלסטלינה". מורה האקרית שמרגישה שמה שחסר לה זה הקשר הבין-אישי עם התלמידים והיא יוצרת כזה, זו האקריות. זה לא פתרון טכנולוגי או מודל כיתה הפוכה. היא מבינה מה חסר לה, ופועלת להשיג את זה. החדשנות היא לא מהות הכל".

מתוך אלה, תוכלי להסביר את הביטוי הזה, 'האקר', בהקשרו החינוכי ולמה בחרת דווקא בו?

"המונח האקר מעודד העלאת שאלות וגיבוש של תשובות. יש בו משהו פרואקטיבי. יש מורות או מנהלות שמרגישות שזה נותן מענה לתיאור הזהות המקצועית שלהן. יש מורים שעדיין תופסים את המונח כשלילי בעיניהם וזה נפלא גם. כך או כך, זה מהדהד, זה מעורר תגובה... בהקשר החינוכי, יש שילוב של כמה דברים - הבנה שאין תשובה אחת לאיך 'צריך' להיראות שיעור, מבחן, תכנית לימודים, מערכת... אין תשובה אחת. יש חיבור מאוד חזק למה חשוב לי כאיש או אשת חינוך. מורים או מורות האקרים יודעים מה הם רוצים, השינוי הוא לא בשביל השינוי אלא יש לו מטרה. תובנה שהייתה לי לא מזמן - עבדתי עם קבוצה של פרחי ניהול באבני ראשה והפגשתי אותם עם דמויות חינוכיות מגוונות לשיחה אודות שינוי. אחת התובנות היתה שאלו אנשים שמצליחים לראות תמונת עתיד אחרת, שונה ממה שיש בכאן ועכשיו. אני חושבת שזו הסתכלות האקרית - לדמיין שאפשר עם כל החלקים הקיימים להרכיב פאזל אחר, שיעור לא חייב להיות 45 דקות והערכה לא חייבת להיות מבחן״.

מה אפשר לאנשי החינוך שחקרת בדוקטורט שלך להפוך להאקרים חינוכיים? האם מערכת החינוך בישראל מסוגלת גם היא להביא לעלייתם של האקרים חינוכיים במסות גדולות? זו שאלה שעוברת בין האישי לארגוני והיא בעיני מפתח בהבנה שלנו את היזמות החינוכית - מה מאפשר להאקרים להפוך לכאלה?

"ברמה האישית, הדבר המרכזי הוא ההבנה שהשדה שאנחנו פועלים בו, יש בו אי ודאות מובנית. אנחנו אוהבים להרגיש שליטה, אבל מערכות חינוכיות הן מורכבות, והן מורכבות מבני אדם שונים - הורים, מורים, תלמידים, ובמערכת יש ניסיון להפחית את אי הודאות, אבל זה בלתי אפשרי. חייבים להבין שזה לא בשליטתנו ולסגל ענווה. להבין שאני לא שולטת בכל ולכן גם לא יודעת הכל או לא יכולה לצפות את הכל וזה בסדר. גם אם אני מורה מאוד מנוסה, אני לא יודעת הכל, ומגיעה עם חדווה של גילוי וסקרנות. אני מלמדת מורים ומורות ותיקים קורס של מחקר פעולה וזו בדיוק המטרה - להעלות שאלות ולהיכנס להרפתאה של סקרנות, גילוי ולמידה. המיינדסט הזה גם מונע שחיקה. זו שמירה על סקרנות - מה עכשיו יכול לקרות? משהו על הציר בין שליטה לזרימה. מתח כזה, שאם שומרים עליו הוא מתח טוב... דבר נוסף שמורים האקרים עושים טוב - הם מבינים שזו עבודה מורכבת ובודקים אילו משאבים אישיים יש לרשותם, כמו גם אילו משאבים ארגוניים".

תני דוגמאות למשאבים אישיים וארגוניים

האישי - זה יכולות. לדוגמה, אנשי חינוך שעושים הסבת קריירה הרבה פעמים משאירים מחוץ לדלת הכיתה הרבה יכולות שהיו להם ולוקח לפעמים כמה שנים להכניס את היכולות הללו לכיתה. זו נקודה שעלתה גם במחקר האחרון שלי על מורים ומורות שנכנסו לבתי הספר אחרי הרבה שנות פעילות בתנועות הנוער, לקח לחלקם זמן להבין שיש להם הרבה יכולות ושהן צולחות את המעבר למערכת הפורמלית. ברמה הרחבה יותר, זה אומר להסתכל מסביב ולהבין מה יש - בבית הספר, בכיתה שלי, בקהילה. מה יש שאני יכולה למנף עבור הפעולה המורכבת שנקראת הפעולה החינוכית. בהיבט הארגוני - ארגון שנותן זמן לפיתוח ולחשיבה רפלקטיבית על איפה אני, איפה המקצוע שלי, הכיתה שלי, מה יכול לעבוד אחרת. ארגון שאומר כן ליוזמות. סביבה שמעניקה זמן ללמידה... והסיפור של לקיחת סיכונים - ההבנה שזו סביבה חסרת ודאות, ולכן אני יכולה לקחת סיכונים ויכולה גם להיכשל. ואם אני מנהלת או מורה שחווה קבלה וגם תמיכה בדבר הזה אז יש כר להאקריות. מכל הדברים שעלו במחקר, הבולט ביותר והמשכתי לחקור אותו זה הסיפור של כישלונות".

כי המערכת לא באמת מפרגנת לניסיונות, ולכישלונות כחלק מהם

"מורים ומורות שראיינתי, ואני אדם זר, כולם חלקו את הדברים שלא הצליחו להם, הפשלות שלהם. מרתקת ההבנה שלהם של כישלונות, כחלק בילט אין מהתהליך היזמי במהותו. והם פעלו פעמים רבות במסגרות שמאפשרת כישלונות או בסביבה ארגונית שהיא Blame free. ברמת המדיניות בחינוך, חשוב להטמיע תרבות של ניסוי מבוקר שהוא הזדמנות ללמידה לפני שינויים מערכתיים גדולים. יצא לי לדבר על הנושא הזה הרבה בשנתיים האחרונות והוא לא קל לעיכול, למרות שהוא לא עומד בסתירה לתפיסה של למידה מהצלחות, רק משלים אותה כדי לקדם תרבות לומדת".

כן. בדוקטורט את מתארת האקרים חינוכיים כמורים שמסתדרים במצבי עמימות, מחויבים לפתרון בעיות, מפעילים כלים יצירתיים, נוטלים סיכונים, עושים שימוש מיטבי בטכנולוגיה, נמצאים בלמידה מתמדת ופועלים בצוות. נראה כי תקופת הקורונה דרשה מכל המורים לענות על התיאור הזה... לדעתך אנחנו נכנסים לעידן בו כל איש חינוך הוא מעצם הגדרתו האקר חינוכי יזם בנשמתו?

"בתקופת הקורונה כל המורים נאלצו לצאת, לחשוב, לפתח. היה גל גדול, שעם כל הקושי שלו, הנכיח תהליכים שהרבה מאיתנו, הפועלים לשינוי חינוכי, שואפים אליהם בעשורים האחרונים. זה לא עניין של יכולת, מוכנות או בחירה אלא מציאות של אין ברירה. אני מלאת הערכה והערצה לצוותי הוראה, אגב גם בהשכלה הגבוהה, שהם לא האקרים מטבעם והיו חייבים להשתנות מתוך מחויבות מקצועית ונחישות. מדובר בהמון עבודה, עשו תהליכים מאוד קשים, לקחו סיכונים, נכשלו, השתמשו בטכנולוגיה, יצאו מאזור הנוחות שלהם, עבדו בעמימות מאוד גדולה. זה מה שקרה בקורונה. עכשיו שאלת השאלות היא כמובן מה יישאר?"

מה את צופה?

"מצד אחד, אני חושבת שעדיין אין מספיק התייחסות מערכתית של משרד החינוך להיבט של יזמות במשרת ההוראה. יש כאן עניין של תיאום ציפיות מקצועי. מצפים ממורות ומורים לשנות, לחדש, להיות פרואקטיבים, להתגמש. יש כאן משהו מאוד בסיסי בתיאום ציפיות שלא קיים בהגדרת התפקיד ובתפיסת התפקיד... גם מבנית, מערכת שמדברת על ותק,  קביעות וזה בניגוד לציפייה של מערכת שאנשים יפעלו בה כיזמים, כגמישים. הם לא מוערכים על זה באופן רשמי, והרבה פעמים אפילו יכולים 'לחטוף' על זה, ויש כאן מסר כפול שיוצר מתח. וזה בלי להזכיר את העובדה שלהיות האקר ולמצוא דרכים חדשות לוקח זמן, הרבה זמן, וחסר במבנה משרת המורה עוד זמן לפיתוח ולעבודת צוות ולמידת עמיתים״.

כל איש חינוך צריך להיות האקר חינוכי?

"זו גם שאלה. לא יודעת, לא בטוחה. במערכת גדולה צריך גם שקט ויציבות. אני חושבת שזה גם בסדר שלא כולם צריכים לזוז, לא צריך להשתנות כל הזמן. יש הרבה דברים טובים שצריך לשמר. מערכות יחסים וקשר בין אישי עם תלמידים זה משהו חשוב ומרכזי שלא צריך להמציא מחדש. יש הרבה תפיסות חינוכיות לא חדשניות בעליל שהוגי חינוך כמו דיואי ופריירה עסקו בהן לפני הרבה שנים וצריך לשמר אותן. אני ממש לא בעד מערכת שכל הזמן ממציאה את עצמה מחדש רק כדי להשתנות, אלא מערכת שיודעת מהם הדברים החשובים ומפנה את אנשי ונשות החינוך לעסוק בהם".

אז מה יישאר 'אחרי' הקורונה?

"ביום אופטימי או פסימי?.. השנה הזו הייתה מטוטלת ענקית, כשאני אופטימית אני אומרת שלא יהיו משבצות, נזיז אותן. מצד שני, אני לא רואה יותר מדי דברים משתנים בסדירויות של המערכת. מסגרת העסקה של מורים, היכולת של מנהלת להפגין גמישות במי נכנסת לאיזו כיתה ובכלל העובדה שיש כיתה, הסיפור של מבנה משרת מורה וכו', וכמובן בעל יסודי - אימת הבגרויות. אני חושבת שאפשר לעשות הרבה דברים, אבל כמי שעוסקת ביזמות חינוכית, לפעמים אנחנו לא הוגנים, כי אנחנו מעודדים ליזום במקום שלעיתים יש בלמים מובנים ליזמות, שלא תמיד בנוי להכיל ולעודד את זה, שלא מאפשר מספיק זמן ללמידת עמיתים, חשיבה ופיתוח. יש כאן המון גורמים מערכתיים שכל הזמן מחזירים את המטוטלת הזו לצידה המוכר. אפילו הצורך לתת לציונים... אני חושבת שתפיסות העולם הפרוגרסיביות, שהן בכלל לא פרוגרסיביות בעיני, שמפרקות את התבניות, אני מקווה שזה יפרק קצת את המשוואה הזו, שיש כל מיני דרכים ללמידה והתפתחות אישית.... נניח לומד עצמאי, זה מונח שרשום על מסמכים לאורך שנים, והנה, יש היום הבנה של מה זה באמת״.

מה לדעתך צריך להשתנות בהכשרת המורים ובקליטתם בתוך מערכת החינוך הפורמלית כדי לעודד מורים לעשייה יזמית?

"יש המון מתחים מובנים בהכשרת מורים - בין הכשרה באקדמיה להכשרה בשדה, בין הדיספלינה לחינוך, בין תיאוריה לפרקטיקות. ברור שאי אפשר להספיק הכל. הסיפור הוא ההבנה שהוראה וחינוך הם מקצוע שהוא LLL ותפקיד אחד של ההכשרה הוא לעודד גיבוש זהות והרגלי למידה והתפתחות מקצועית להמשך. הכשרת מורים צריכה להיות מודל, צריך להיות Walk the talk של עקרונות כמו בחירה, למידת עמיתים, לקיחת סיכונים, בניית מערכת עצמית. יש תכניות שמגדירות עצמן וממצבות עצמן כמעודדות יזמות חינוכית ויש כאלו שעושות את זה בלי לומר. גם האקדמיה מנסה להשתנות וגם שם יש הרבה האקריות והאקרים שבתוך המסגרת האקדמית מצליחים לייצר חוויות למידה אחרות ומשמעותיות".

בשיאה של מגיפת הקורונה הוצאת את הספר "קשר כפול- מהתנועה לכיתה", שחוקר  את חווית המעבר של נשים וגברים שעברו מעבודה בחינוך הבלתי פורמלי אל החינוך הפורמלי. המחקר לספר זה נעשה עוד לפני מגיפת הקורונה, והתייחס גם לאתגרים העומדים לפתחה של מערכת החינוך הפורמלית ובתהליכי שינוי והתאמה לצרכי המאה ה־21, בכלל זה הקניית מיומנויות ושימוש בפדגוגיה מוטת עתיד.

איפה את רואה את נקודות החיבור בין הדוקטורט שלך לבין המחקר האחרון (שפורסם כספר 'קשר כפול')? איפה משתלבת תפיסת החינוך הבלתי-פורמלית בתפיסת ההאקר החינוכי?

"ההאקרים החינוכים דיברו הרבה על תחושת בדידות ועל החשיבות והצורך בצוות או בקבוצת עמיתים לחשיבה ושיתוף. גם אני, כשאני צריכה לחשוב, אני חושבת עם מישהו. במחקר של 'קשר כפול' דיברו על עניין הצוות כנקודה חלשה יחסית במערכת הפורמלית. אמרו שפעמים רבות קוראים לזה צוות, אבל אין שם תמיכה הדדית, שיתוף ומשוב כמו שהם התרגלו, והם ציינו שזה חסר להם בהשוואה לעבודה בתנועות הנוער. מורה נתנה דוגמה של לצאת משיעור שהיה מדהים ואין עם מי לדבר על זה, כמו העץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע, אני מאמינה בסיפור הצוותי, יש בו משהו מחזק ונכון, בטח בעשייה שכמו שאמרנו מלאה בעמימות ואתגרים וגם רגעי סיפוק ונחת. מה כן עובד טוב? אתייחס לרשת 'דרור', שהיא רשת ברוח תנועות הנוער. יש שם בכל בית ספר שתי מנהלות ולכל כיתה שנקראת קבוצה, שני מחנכים וזה מייצר דינמיקה אחרת של שותפות, של למידה הדדית וזה גם מונע שחיקה. ברוב המערכת זה לא ככה והרבה מורים, בעיקר חדשים, חשים הרבה בדידות".

לכאורה, כמו שגם הזכרת, מגבלות הקורונה הביאו לכך שצוותי החינוך בבתי הספר התמודדו עם מציאות שהפכה בלתי פורמלית בלית ברירה. בפועל, מורים, הורים ותלמידים רבים מתארים את חווית החזרה לבית הספר כיום כחזרה לאותה מערכת בדיוק. יצא לך לשוחח בזמן הקורונה עם מושאי מחקר שלך שראיינת עבור הספר? הרגשת שהמיומנויות שהם הביאו עימם מהחינוך הבלתי פורמלי סייעו להם להתמודד טוב יותר עם אתגרי הקורונה?

"אני יכולה לנחש שעבור מי שהגיע מהחינוך הבלתי פורמלי, היה קל יותר עם השינויים שנדרשו, עם הרב מימדיות של הפעולה החינוכית, הגמישות ומרחב פעולה שהפכו להכרח. אני מלמדת מבוגרים אבל גם מורים שהדגישו מאוד את הקשר הדיאלוגי, פתאום הקשר הזה, שהיה מבוסס על המסדרון, איבד את המסדרון. מורים ומורות נאלצו להמציא מחדש את המקום של שיחות המסדרון, וזו רק דוגמא כמובן".

הריאיון איתך מתפרסם באסופת מאמרים שעוסקת כולה במגמות, כיוונים ביזמות החינוכית. איך את רואה את עתיד התחום? יש תחושה שהביטוי "יזמות חינוכית" הופך לשחוק. מה, אם בכלל, יחליף אותו? מה ישתנה בתפיסה של מורים כיזמים חינוכיים? אילו מגמות יצברו תאוצה ואילו ייכחדו?

"יש מלא תשובות נכונות לאיך עושים חינוך. אין דרך אחת נכונה. אנחנו צריכים כחברה לשחרר את החיפוש הזה אחרי הדרך האחת. אין דרך אחת שבה אנשים לומדים, אין דרך אחת נכונה, אין דרך שצריך להתמקד רק בה. אני פחות  מתחברת לתפיסות חינוכיות שיש להן פרקטיקה אחת להוראה. זה גם לא מתאים לכולם. איזה כיף לנו שאנחנו בתקופה שאפשר ללמד גם דרך משחק, וגם פרונטלי, וגם ביצירה, וגם דרך טכנולוגיה וגם בטיול..."

ובהיבט של יזמות וחדשנות?

"אלה מונחים מאוד משלימים, זה קודם כל. מונח הלמידה - שיח על חינוך הוא שיח על למידה והתפתחות, כחלק מקולקטיב, מקהילה. יזם הוא מישהו שפתוח ללמידה. הוא אחד שאומר שהפתרונות לא מספקים אותו, הוא רוצה דרך אחרת, כלומר - הוא בפתיחות ללמידה. מונח נוסף שאני מאוד אוהבת, במקום חדשנות, הוא רלבנטיות או אותנטיות. רלבנטיות - אני בודקת מה מתאים לי עכשיו, לתלמידים שלי. באוקטובר התחלתי ללמד קורס על שינוי חינוכי, זרקתי את הסילבוס המתוכנן לפח כי הוא פשוט לא היה רלבנטי למציאות שנוצרה באותו רגע".

ואם את צריכה להצביע על נקודת המפתח? מכל ששוחחנו, לאיפה היית חוזרת? מה היית ממרקרת?

"הסיפור של הצוות מערב המון דברים, אין מחקר בעולם שלא קושר את תחושת השייכות לצליחת המשבר בשנים הראשונות של ההוראה. ברגע שלא מאפשרים למורים להיות חלק מקהילה, יש לזה מחירים כבדים. זה צריך להיות חלק מובנה מיום עבודה, לא פעם בתקופה. לרשויות שמבקשות ממני לעשות הכשרה על הזמן הפרטי של המנהלים, אני לא באה. זה לא הוגן ולא נכון. מערכת החינוך תשתנה בעיני באמצעות הלמידה והפיתוח המקצועי של המבוגרים בה, כל התחום של הכשרת מורים ומנהלות לפני ובמהלך הקריירה. ושם חשוב ליישם תפיסות ופרקטיקות של למידת מבוגרים. זו הזווית שבה אני אוהבת לעסוק בעולם השינוי החינוכי".