-01_edited.png)
מיקה דפני, מנהלת פדגוגית של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות,
משוחחת עם רוני צימר דוקטורי, אדריכלית ומקדמת חדשנות בחינוך, מעצבת סביבות למידה ב- Education Design International
"זו תפיסה כל כך שגויה", משתפת רוני צימר דוקטורי, "התפיסה שמפרידה בין אדריכלות ותכנון, לבין חינוך ופדגוגיה... כי אם היית צריכה היום לעצב בית חולים, אז היית לוקחת אדריכל כמובן, אבל היית מכניסה לצוות אנשים שמבינים בפרקטיקה של מקצוע הרפואה ובכלל, בתפעול של בתי חולים. אם זה היה מסעדה, אותו דבר. בחינוך יש איזה מודל שקיים כבר קרוב למאתיים שנה, כולנו מתכננים את אותה שורת קופסאות אחידה, שאנחנו קוראים להן "כיתות". כך נראים בתי ספר בכל העולם, אגב, לא רק בישראל. בשנים האחרונות ביקרתי בכ-22 מדינות ברחבי העולם, כחלק מהעבודה על הפרויקטים שלנו וככה נראים בתי ספר בכל העולם".
את אומרת שזה לא ייחודי לישראל.
"לא רק שזה לא ייחודי, זה גם כל כך אחיד בעיצוב שלו. זהו מודל שעוצב בעידן התעשייתי אי שם במאה ה- 19 ונועד להכשרה מאוד מסוימת של עובדים לתעשייה, שנדרשו לסגל לעצמם יכולות מאוד מסוימות, בין השאר חזרה על עבודה רפטטיבית וישיבה במקום בלי לזוז. אלה דברים שהיום בפירוש לא נשאפים מבחינתנו, ועדיין, המבנה מעוצב בהתאם למיומנויות האלה, בעצם מעוצב בהתאם למיומנויות בלתי רצויות".
בתי חולים שהזכרת, אנחנו רואים בהם גיוון אחר?
אם תסתכלי היום למשל, גם בישראל, יש דוגמאות נהדרות לעיצוב. יש את בית החולים לילדים שניידר. יש בית חולים למחלות לב בשיבא, הוא מעוצב כמודל גדול של הלב... אבל מה שמשמעותי, יותר מהעיצוב, זה הנושא של הפונקציונאליות. זאת אומרת, המבנה בסוף צריך לשרת בצורה טובה לא רק את כל השימושים שהוא נועד להכיל, אלא צריך לקחת בחשבון גם את הצרכים המשתנים. זאת אומרת, כשאנחנו מעצבים בית ספר, אז אנחנו לוקחים בחשבון שמה שמלמדים היום והאופן שבו מתפקדים היום וההיקפים והתכנים ישתנו בעוד חמש, עשר ועשרים שנים. והבניין לא צריך בעוד עשרים שנה להיראות אחד לאחד כמו שאנחנו מעצבים אותו היום, ולכן פרויקט מוצלח בעינינו זה פרויקט שמייצר תשתית שיכולה לאפשר לבניין 'להיות בניין לומד'. כלומר שהבניין בעצמו מתפתח סביב הצרכים של הקהילה, של בית הספר ויודע להשתנות במאמץ קל. להתאים את עצמו לצרכים המשתנים של אותה הקהילה".
בנין לומד. מעניין. תוכלי לתת דוגמא?
"בית הספר הבין לאומי במומבאי שעוצב על ידי החברה שלנו שש שנים לפני שביקרנו שם וכמה שנים לאחר מכן, נראה שונה מאוד. המשתמשים הצליחו במאמץ קל, לבצע שינויים שנדרשו לטובת צרכים שהשתנו משלב התכנון, כאילו הבניין ידע להתאים את עצמו. איפה שהיה צריך להגדיל חללים מסוימים, אז היה אפשר בקלות להגדיל אותם ואיפה שעלה צורך דווקא בחללים קטנים ושקטים ולעשות איזו חלוקה נוספת אז פשוט עשו אותה והמבנה אפשר את זה והחללים עוצבו מחדש ע"י המשתמשים".
למידה עצמאית בסביבה מגוונת, ביה"ס האמריקאי הבינלאומי בניו דלהי, הודו – AES
צילום: רוני צימר דוקטורי
אם אני מסתכלת על חינוך, פדגוגיה ומרחב פיזי, את אומרת שחינוך קודם ואז המרחב. יכול להיות גם הפוך?
"זה צריך לקרות ביחד. אנחנו מתייחסים למבנה ולפעילות החינוכית שקורית בתוך המבנה, בתור חומרה ותוכנה. בדיוק כמו שאת לא יכולה לקחת את המחשב שלך היום ב-2021 ולהריץ עליו תוכנה משנת '84 או להיפך, לקחת תוכנה חדשה ולהריץ אותה על PC שאת ואני כנראה הכרנו בתור מתבגרות. אנחנו קוראים למודל הקלאסי של בתי ספר, Cells & Bells. מה זה הCells? זה התאים, כלומר הכיתות שהן כולם באותה הצורה, באותו הגודל, הם תאים זהים לגמרי אחד לשני והפעילות שמתבצעת בהם אחידה למדי. והBells כמובן, זה הפעמון שכל 45 דקות או 50 דקות מצלצל ומכתיב את חלוקת הזמן ואת המעבר ליחידת הזמן ולנושא הבא".
כן. ממדי הזמן והמקום.
"נכון. בואו נייצר חומרה ותוכנה שיודעות לעבוד יחד. אני לא מתכוונת לזה שבית ספר צריך לעבור איזה שהוא תהליך פדגוגי והבניין יעבור איזה שהוא תהליך של מתיחת פנים בנפרד. כשאנחנו עובדים עם בית ספר אז קודם כל יש תהליך ראשוני שהוא סוג של חקירה וחקירה נגדית. אנחנו קוראים לזה תהליך 'דיסקברי'. למה דיסקברי? כי שני הצדדים מגלים אחד את השני. אנחנו מביאים איתנו את הפילוסופיה, הניסיון, המחקרים, הרעיונות והעיצובים שלנו, ובית הספר מציג לנו מי הקהילה, איפה הם נמצאים היום, מה הדברים שהם עושים, לאן הם רוצים להגיע. לא תמיד הם יודעים לנסח, ואז מתחיל תהליך משולב שבו אנחנו מגדירים ביחד חזון חינוכי, מגדירים מודל פדגוגי, שמבוסס על "Student Centered Learning". המשמעות של זה היא שקודם כל האחריות עוברת לתלמיד. הוא הדמות האקטיבית. כשאת נכנסת לבית ספר כזה, אני רוצה שתראי את התלמידים לומדים, לא מורה מלמד. לומדים, זה אומר חולמים, משחקים, יוצרים, עובדים, קוראים, כל מיני דברים שאפשר לראות אותם. זה לא מבטל את האופציה להוראה פרונטלית, אבל פותח עוד אופציות שבבסיסן תפיסה שונה לגבי המקום של התלמיד והתפקיד של המורה״.
את מדברת על תלמידים במרכז. מה המקום של המורות והמורים? צוות חינוכי? נשמע שגם פה הם שקופים, ובעיני זו טעות גדולה.
"אי אפשר להניע תהליך שינוי מוצלח ללא עבודה מקצועית עם הצוות החינוכי. אנחנו כבר מהפרויקט הראשון שעשינו ביחד בישראל בשנת 2014 , מנסים להצביע על הקשר בין חדשנות בבינוי לחדשנות פדגוגית ועל הצורך בתוכנית הכשרה מקצועית למורים כחלק חיוני במעבר למודל חדשני. זהו תנאי הכרחי להצלחה, והוא נדרש במקרים מסוימים גם פה אצלינו, בישראל, למשל במסלול של בתי ספר חדשניים ופורצי דרך. משרד החינוך דורש כבר בדרישות הסף, בשביל להיכלל בתכנית, הצגת תפיסה פדגוגית, פירוט תכני ההכשרה לצוות ורק בשלב השלישי נשאלים לגבי מה מציעים מבחינת הבינוי. הצענו את הקונספט הזה באוסטרליה, כבר לפני כמה שנים טובות, וגם למשרד החינוך בסינגפור: הצגת מודל פדגוגי ותכנית הכשרה מקצועית לצוות כתנאי בסיסי לקבלת אישור ותקצוב לתכנון והקמת כל בית ספר״.
מעודד, רואים שינוי.
"כל השיח הזה נעדר ממשרד החינוך עד לפני שנתיים-שלוש. את יודעת איך תכננו בית ספר בישראל בכל העשורים האחרונים? משרד החינוך מקבל מהמועצה או מהעירייה נתונים דמוגרפיים. X תלמידים. את זה מתרגמים ל- X כיתות, ומשרד החינוך מוציא פרוגרמה. יש מספר נתון, מאגר נתון של פרוגרמות סטנדרטיות, פרוגרמה לבית ספר 18 כיתות, פרוגרמה לבית ספר 24 כיתות, פרוגרמה ל-30 כיתות. אבל תחשבי על זה רגע, משרד החינוך. שהוא אמון על חינוך. לא על בינוי. הרי מה זה הפרוגרמה? באיזו שפה הפרוגרמה מדברת? היא מדברת בשפה אדריכלית. יש לך X חדרים של 60 מטר. זה צ'ק ליסט, זו רשימת מכולת. X חדרים של 30 מטר רבוע ו-X חדרים של 50 מטר רבוע. אפס שיח חינוכי".
אז יש התקדמות מסוימת. אבל איך מתבטא המקום של הצוות החינוכי במרחב? מעבר להכשרה החשובה שאת מתארת כתשתית בתהליך בינוי מרחב חינוכי.
"אנחנו שואפים לקדם בתי ספר שמאפשרים למורים לעבוד כצוות, ובמקביל, כאלה שמאפשרים לתלמידים בחירה גם של התכנים וגם של ה"עם מי ואיפה". ובעניין הזה דבר מאוד משמעותי הוא הזמינות של המשאבים. זאת אומרת, אם ילד רוצה עכשיו לעבוד מול מחשב או שהוא צריך את הספרים או שמתחשק לו עכשיו לבנות מודל, אז הוא לא צריך לחכות שיתפנה עכשיו חדר מלאכה, כי המורה למלאכה מחזיקה את החדר עד 12:00 בצהרים, או הספרייה לצורך העניין או חדר המחשבים. ולכן, הרעיון של קהילות למידה הוא קודם כל לספק את הסביבה שנותנת את כל מרחב האפשרויות. זה לא אומר, דרך אגב, שכל חלל בתוך מרחב הלמידה מתאים לכל פעילות או לכל מטרה. יש אזורים שמתאימים לפעילות שקטה ואזורים שיופנו לפעילות יותר רועשת. יש אזורים שיהיו בהם גם מים ויהיו בהם שולחנות לעבודה ויהיה בהם חשמל וכדומה".
פעילויות שונות מתרחשות במרחב בעת ובעונה אחת, ביה"ס Douglass Elementry School
צילום: רוני צימר דוקטורי
אבל למורה, יש פינות אחרות? אם ניקח אנלוגיה של בית, יש לה חדר הורים?
"בקהילות הלמידה שאנחנו מעצבים אנחנו מתכננים עבור המורים סוג של HELP DESK, בדומה ל'דלפק אחיות', הרי דיברנו קודם על בתי חולים, אז אני משתמשת במטאפורה הזו. כמו דלפק פתוח בתוך המחלקה. דמייני שולחן גדול פתוח, שהמורות יושבות שם ועושות את העבודה שלהן, בזמן שהתלמידים עובדים עצמאית, אבל מי שזקוק לעזרה יכול לפנות למורה שנוכח/ת במקום כל הזמן. התלמידים עושים את העבודה שלהם, לומדים, משחקים, חוקרים, בונים, ואם מישהו צריך עזרה הוא פונה למורה שנמצאת ונגישה בכל עת. למורים זה מייצר אפשרות לעבוד כצוות, לפתח חומרים ולהיות חלק מקהילת הלמידה באופן שמהווה דוגמא לתלמידים.
כלומר אין כיתה?
"במרחבים שלנו אין כיתות אם. אנחנו נפרדים מהמוסד של כיתת האם. תחשבי על בית, האנלוגיה שלך לבית הייתה מאוד מדויקת ואנחנו משתמשים בה הרבה. דמייני את בית הספר הסטנדרטי בתור בית שהוא אוסף של חדרי שינה שכולם זהים בגודלם, זהים בצורתם ועושים בהם את אותה הפעילות, לעומת בית, שיש בו סלון שמיועד למטרה מסוימת ופינת אוכל שמיועדת למשהו אחר. ומטבח. ויש חדר עבודה ויש חדר רחצה ויש חדרי שינה גדולים וקטנים... מרחב הלמידה שלנו בעצם מנסה לדמות את הדבר הזה שלכל דבר, לכל פעילות ומטרה, יש את המקום הנוח והמתאים, אנחנו מאוד משתדלים גם לייצר איזו שהיא גמישות. זאת אומרת, אם הצורך שלך במרחב שיכול להכיל את כל חברי קהילת הלמידה להתכנסות ונניח שזה קורה פעם בשבוע, אז בשאר הזמן אפשר לחלק ולעשות שם דברים אחרים".
סביבת למידה מאפשרת וזמינות משאבים בביה"ס האמריקאי הבינלאומי בניו דלהי, הודו – AES
צילום: רוני צימר דוקטורי
דיברת הרבה על המרחב. מעניין אותי, איך כל מה שעכשיו תיארת משתקף בעולם של חומרים?
"אקוסטיקה זה מדע שלם. השאלה היא בעיקר הפרופורציות של החלל, הגובה שלו, למה באמת הוא מיועד. בתוך זה אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מתעסקים איתם הוא אקוסטיקה, כמו גם למשל תאורת יום טבעית, שבישראל אין שום תירוץ לא להכניס אותה כמה שיותר לתוך המרחבים. ברגע שאת לא מחלקת את המבנה לחללים קטנים באמצעות קירות, אז יכול להיכנס אור טבעי בעצם גם למרכז של מרחב, שהוא חלל גדול יחסית. גם הנושא של אוויר צח הוא דרמטי. בישראל, מדליקים את המזגנים בכיתות, סוגרים את החלונות והילדים יכולים לשבת שעות בלי אוויר צח. מדובר בדברים שמשפיעים מאד על התפקודים הקוגניטיביים וגם הרגשיים שלנו".
ומה לגבי מדע הצבעים? אנחנו חווים לא פעם עושר שגובל בהצפה, חוסר מקצועיות בתחום של שימוש מקדם ומיטיב בצבעים. זה לא רק בתחום תכנון המרחב, החומרים, האקוסטיקה, אור השמש והאויר הצח.
"אם תיכנסי לכיתות בישראל, את תראי גודש מאוד גדול. הרעש הזה שאת מתארת כמעט לא נוכח בפרויקטים שלנו. אחת הסיבות שהוא לא נוכח אגב היא שאין כמעט קירות. ואת המעט קירות שיש, אנחנו נעדיף לכוון ל"תצוגות משתנות", או שנהפוך אותם ללוחות או ללוחות מחיקים ומשתנים. אני חושבת שעודף הצבעוניות נובע מאיזו שהיא תנועת מטוטלת. בתי ספר היו במשך שנים כל כך אחידים, כל כך אפרפרים, כל כך דלים שהקונטרה של זה היה - "בואו נכניס צבעים ונשים אדום ונשים כתום ומדבקות וטפטים, זה נראה חדשני וזה נראה מושקע". אבל זה לא תמיד מקדם את המטרות הפדגוגיות, וגם לרוב נמאס אחרי תקופה קצרה. והנה התגובה לזה, אותה תלונה ובקשה לדברים שקטים וטבעיים יותר. והתשובה היא שאין תשובה אחת. זאת אומרת, יש חללים שמתאים להם להיות יותר צבעוניים ויש חללים שנרצה לעצב בצורה יותר שקטה, בחומרים יותר חמים, כמו עץ למשל".
המון פרטים שיוצרים עולם חיים שלם, השפעה עצומה שהיא הרבה מעבר לפעילות החינוכית עצמה.
"כן. אנחנו, למשל, עושים שימוש גם בנושא של הריצופים, בשטיחים, בחומרים כמו PVC שהם גם רכים והם סופגי רעש, אבל הם גם מייצרים תחושה קצת יותר נעימה וילדים הרבה יותר נהנים לשבת עליהם. עיצוב מוצלח הוא כזה שיודע להציע את הגם וגם וגם. ויש חשיבת עומק מחייבת על עמידות החומרים ותחזוקה במבט קדימה וכמובן הנושא הסביבתי האקולוגי".
יש לנו דרך ארוכה לעשות.